ביום שישי ב-8 בבוקר נפגשנו כעשרה ישראלים, בהם שני ילדים ואביהם מבית הספר הדו-לשוני בירושלים, בתחנת הרכבת במלחה בכדי להצטרף למסיק של תושבי הכפר אל-וולג'ה בביתו של עומר תושב הכפר. חומת ההפרדה שנבנית סביב הכפר תפריד את ביתו של עומר, הממוקם בפינה הצפון-מזרחית של הכפר, משאר הכפר, והיא תכלול קטע מיוחד שיקיף את הבית, והוא יהיה מוקף בחומה מכל עבריו.
עומר אשתו וילדיו יישארו במובלעת בקוטר של כ-30 מטר וכדי לעבור לכפר יצטרכו לעבור בשער מיוחד שהסדרי המעבר בו עוד לא ברורים.
פעם עומר סיפר לי שאיזה קצין אמר לו שיקבל מפתח אחד וזהו. "ואיך אשתי תדע מתי לצאת אל הגדר לפתוח לילדינו בחזרת מבי"ס?" "תתקדם למאה העשרים ואחת, תקנה לכולם פלאפונים ושיתקשרו כשהם מגיעים".
סיפור קטן על בית בשטח מדינת ישראל לכאורה (הבית נמצא בחלק הירושלמי של הכפר) ואיש שכל יום נכנס לעבוד בישראל כדי לבנות לירושלמים בתים, אך הרשויות מתייחסות אל ביתו כאיום בטחוני.
נסיעה קצרה לכפר ששורר במרחק תודעתי ופוליטי כה רב.
עם הגיענו שמחתי לראות עשרות מבני הכפר סביב לעצים שקועים בעבודה ובשיחה, גברים נשים וילדים, כולם מטפסים וכולם רוכנים על האדמה ללקט את הזיתים שנפלו על היריעות הפרוסות תחת לעצים.
האמת שלא ידעתי כמה יגיעו וקיוויתי שיגיעו משפחות ולא רק גברים למסיק שיהיה בעיקר סמלי.
אך נראה שמסיק הוא קודם כל עבודה רצינית, שמשפחות מתגייסות אליה מכורח אך זוכות לזמן כיף רגוע יחד. הזית הוא גם לעד סמל לקיום היומיומי של הפלסטינים והיהודים בארץ הזו.
הצטרפנו למסיק והתפזרנו בין העצים ומוסקיהם, היום עבר בנעימים בשיחות וצחקוקים כשלאורכו הצטרפו אלינו כ- 30 פעילים זרים, עוד 10 ישראלים, פלסטינים מהגדה ומירושלים וצוות של עיתון הגארדיאן הלונדוני .
מגשים של פיתות עם כל טוב עברו בין העצים ואני ניצלתי את הזמן לדבר עם אנשים, פעילים ומקומיים על הדיון בבג"צ בשייתקיים ב- 8.11 וההפגנה שנקיים מחוצה לו. צריך לקוות שהמדינה לא תגביל את כמות תושבי הכפר הרשאים להגיע לביהמ"ש ל- 10-20 כמו שהיא עשוייה לנסות.
הזמן טס והגיעה ארוחת צהריים מאוחרת של מג'דרה ויוגורט שלכבודה עצרנו עבודתנו וישבנו על האדמה יחדיו לסעוד.
נתראה ב 8.11 בבית המשפט העליון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה